צחוק, צחוק – אבל ברצינות

צחוק, צחוק – אבל ברצינות: על הומור, התמודדות וצמיחה.

"אם אני לא אצחק על זה – אני אשתגע". משפט ששמעתי מספר פעמים בקליניקה, מאנשים שמתמודדים עם אתגרי החיים: טראומות, דחיינות כרונית, קשיי קשב, קריירה שדורשת מהם להיות סופר-רציניים, או פשוט – החיים.

האמת? אני מבינה אותם.כי לפעמים, דווקא כשנדמה שהכול מתפרק – הדבר הכי נכון הוא פשוט... להתפקע מצחוק.

הומור הוא לא רק בידור. הוא לא רק מה שאנחנו צורכים בסטנד-אפ או בסטוריז. הוא יכול להיות כלי עוצמתי של התמודדות, ויסות רגשי, פירוק דרמות מיותרות ואפילו ריפוי.כן, ממש ככה: ריפוי. לא פחות.

מי שמצחיק – שורד.

לא מעט אנשים שעברו חוויות לא נעימות ואפילו טראומות (כן, גם כאלה שלא נראה עליהם…) מספרים בדיעבד שהומור היה החבל שהחזיק אותם שפויים. היכולת להתבדח על מה שכואב – בלי לבטל את הכאב – היא מיומנות פסיכולוגית מרשימה. הומור טוב לא מבריח את הכאב, הוא פשוט אומר לו: "בוא, נשב רגע יחד. אני אביא את הפופקורן".

ההומור כגשר – בין המוח ללב.

כקואצ’רית, פגשתי מתאמנים שהומור אצלם הוא כלי חיים: הם משתמשים בו כדי לשבור קרח, כדי להרגיש שייכים, כדי לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות.אבל אני גם רואה איך כשהם לומדים להשתמש בו פנימה – הם מצליחים להתיידד עם עצמם. הם כבר לא “מוזרים” או “מבולגנים” – הם פשוט האנשים שמדברים לעצמם בקול רם, ואז עונים לעצמם עם פאנץ' ליין.

ויש גם צד שני

כמובן, לא כל הומור הוא מצמיח. לפעמים הומור הוא מנגנון הגנה – מהסוג שמשאיר אותנו במקום. ציניות, בדיחות שמזלזלות בעצמנו, או התחמקות מכל שיחה רצינית – יכולים להיות תמרור שמכריז: “אני לא באמת מוכן להרגיש.” ופה, כמו תמיד, המינון הוא המלך.

אז איך הומור באמת עוזר לנו לצמוח?

1. הוא מחזיר לנו שליטה.

כשמשהו קשה קורה, התחושה הראשונה היא שאין שליטה.אנחנו בתוך סערה, סוחפים, מוצפים – והכל מרגיש גדול מאיתנו.אבל כשאנחנו מצליחים לצחוק על הסיטואציה, אפילו בקטנה, אנחנו בעצם אומרים לעצמנו: “אני עדיין פה. אני רואה את התמונה מבחוץ. אני לא רק קורבן של המצב – יש לי גם פרשנות עלי". וזו נקודת התחלה מעולה לשינוי.

2. הוא מווסת את הרגש.

פחד, תסכול, בושה – רגשות קשים יכולים לשתק.אבל הומור? הוא משחרר את הגוף. הוא מזיז את התקיעות. הוא מכניס חמצן.אפילו בדיחה טיפשית באמצע התקף חרדה יכולה לשנות פאזה.(ניסית פעם לשאול את עצמך בזמן התקף: “רגע, האם אני הולכת למות – או שאני פשוט צריכה חטיף?” זה עובד מפתיע!)

3. הוא מאפשר קירבה.

כשאנחנו צוחקים יחד עם מישהו – נוצרת קירבה. שייכות. חמימות.בתוך תהליך אימוני, ברגע שאני מרשה לעצמי ולמתאמן שלי לצחוק – על הרגלים מציקים, על דחיינות, על הנטייה להיכנס לעוד פרויקט בלי לסיים את הקודם –נפתח הלב.כי כשאנחנו מפסיקים לפחד להיראות מגוחכים, אנחנו בעצם מפסיקים לפחד להיות אנושיים.

אבל רגע – לא כל צחוק הוא ריפוי.

צריך לשים לב: לפעמים אנחנו משתמשים בהומור לא כדי להתמודד, אלא כדי לברוח.אם כל שיחה עמוקה מסתיימת בפאנץ’, אם אנחנו מצחיקים את כולם אבל בוכים בלילה לבד. אם אנחנו יודעים לצחוק על עצמנו – אבל אף פעם לא עם עצמנו— אולי הגיע הזמן לבדוק: מה אנחנו מנסים לטשטש?

ההומור הבריא לא מעלים את הכאב. הוא פשוט עוטף אותו בחמלה.הוא מזכיר לנו שיש פער בין הסיפור לבין מי שאנחנו באמת. ושהחיים, גם כשהם מורכבים, יכולים להיות קצת פחות דרמטיים ויותר קומיים.

אז מה עושים עם זה?

• תתחילו לתפוס את עצמכם “על חם” ברגעים של דרמה פנימית – ולשאול:"איך הייתי מספרת את זה עכשיו בסטנד-אפ?". לפעמים השאלה הזאת לבד מפעילה את הקסם.

• תכתבו לכם פתקים מצחיקים על המקרר.למשל: “את לא עצלנית – את פשוט על מצב חיסכון.” או “אתה יכול לעשות הכל, אבל לא היום.”

• וכשאתם כבר נופלים, שוכחים, מסתבכים, דוחים, מתחרפנים – תנסו לחבק את עצמכם כמו שהייתם עושה לחבר/ה טוב/ה: עם חיוך, בלי שיפוט, ועם קצת ציניות בריאה.

  
  

לסיכום:

הומור הוא לא רק בריחה מהמציאות – הוא דרך אחרת לפגוש אותה. הוא יכול להיות גשר עדין בין הכאב לבין התקווה, בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו יכולים להיות. וכמו כל כלי – השאלה היא לא אם הוא רציני או לא, אלא איך אנחנו בוחרים להשתמש בו.

אז צחקו. תצחקו. כי לפעמים, דווקא מתוך הצחוק – קורה השינוי הכי עמוק.